יום חמישי, 16 באוקטובר 2008

מאמרים|articles



Talking Out Walking On - the Spiritual Emancipation of Rural South African Women

By Hadass S. Ben-Ari

From: Fallopian Falafel אשת חיל Zine, Issue 4, Spring 2008


In Israel and many other Western countries, International Women’s Day is celebrated through a wide array of social events, music and film festivals, unearthing marvelous artistic creations by women and praising their talents.


However, there are many areas in the world where the emancipation of women is lagging. In South Africa, as democratization is slowly taking over the big cities, the rural areas have been left behind. Rural South African society has made it virtually impossible for the women, who experience traumatic incidents on a regular basis, to show their hidden strengths and talents, artistic or otherwise.


This is how the ‘Talking Out Walking On’ project has come about. Led by Juditta Ben David,

a 47-year-old, single Israeli woman, this project focuses on the emancipation and the spiritual healing of women using the technique of trauma therapy through film.


Having studied psychology, psychotherapy, yoga, Buddhist meditation and trauma therapy, and having traveled to places where women are not included in society and where antiquated concepts about the role of women persist, Ben David notes that rural women in South Africa are not being taken care of, and have not been educated for many years. The difference between that society and Israeli society is so staggering, says Ben David, that when you’re in rural South Africa, “It’s like going back in time.”


Trauma therapy is seen as essential for these rural women who are exposed to so much poverty, disease, war, violence, rape, illiteracy, the widespread epidemic of HIV/AIDS, experiencing much death, a loss, misunderstanding and not enough education. The ToWo project gives these women a chance to document their lives, experiences and old traumas in order to heal and move past them.


“The project is about talking out,” explains Ben David. “Being able to talk out in such a way that will allow to walk on, rather than talking out and being used for media coverage, or talking out and being victimized again.”


Ben David claims that media can be used constructively, but it can also destroy when women are being victimized. A video camera can focus on dramatic images, helplessness and weakness, as we see on TV, but it doesn’t help the women. The project, therefore, uses video cameras as a response to that victimization in a constructive, therapeutic manner – using film media from a subjective story-telling point-of-view, for the benefit of the women.



“It’s talking out in order to attain resiliency, self-esteem, to reach the healing aspect of ourselves.” Ben David further says that the women also view it as a sort of a play when it’s in front of a camera, so it brightens up the subject.


The overuse of shock images which create the victimization we see on TV is a portion of reality. By getting the women to contribute their own reality to the media from their point-of-view, and use it for their own benefit, the women have a chance at artistic expression and spiritual emancipation.


“It’s also to inform them about the media and bring up more question marks into this system – how can you become proactive in that? So getting the women to play with that can make them think about ‘what can you do with a camera? How can you color it one way? How can you color it a different way?’ And once they’re playing with that, they’re also playing a little bit with their life story, and they can say ‘Ah wait! I can move and think about myself in a different way, from a different point-of-view, differently than how I was thinking about myself until now.’ Story-telling can be very healing, because it makes the woman see that she has something to say and somebody wants to listen to her.”


In addition, by using a camera and experimenting with it for themselves, these women also have the chance to get acquainted with the technical developments of the 21st century, thus bridging the gap between their society and Western societies.


“For them it’s very important because if you want them to move and initiate their lives in a modern context, they need to understand these things.”


One of the major traumas dealt with revolves around rape and the HIV/AIDS epidemic. The misunderstanding and lack of education about HIV/AIDS serve to propagate misconceptions about it and spread the epidemic itself. It is closely related to rape since there is a belief system that if you have the virus and you have sex with a virgin, you will be healed.


Ben David claims that every 29 seconds, a woman is raped in South Africa, including young girls. The emancipation of women through education, she says, can help repair this social crisis.

“One of the results of research shows that when women are more educated, it doesn’t matter in what, when the education of women rises, there is less prevalence of HIV/AIDS.”


The ToWo project, therefore, also focuses on teaching women the technical skills of filming and story-telling, and by the end of the week, the women watch the videos in a group and analyze them. They are taught observation skills and active listening by digging deeper into what they see and hear, by analyzing the words used in the film, the tone, the body language, and looking beyond what is seen on the surface. Learning these skills, they become more educated, and at the same time, they can ‘walk on’ past their old traumas.


Although Ben David is faced with the enormous amount of pain these women have to deal with, she looks at her experience in a positive light, claiming that these overwhelming sights soften her to the reality of the situation and provide her with encouragement.


“One of the ways of dealing with it is: this is what keeps you motivated. You want to give.”

In fact, she is hoping to extend this project to some societies in Israel, including the Ethiopian community and maybe also the Palestinian community, since the reaction in South Africa has been so positive. Ben David says that even the men of the Zulu royal family and the Inkozi seemed more inviting and told them to come more often.


The reactions of the women themselves have also shown that the project is bearing fruit.

“A woman came up to us and told us ‘You know, I was very miserable before, and I was depressed, and somehow during the week, I really feel like I have something in my hands, and you gave me a feeling that I can actually do something, that I can master something, in such a way that maybe I can also do it in other places’.”










ezine המאמר לקוח מתוך
ג'ודיתה בן -דוד, Juditta@the-art-of-breath.org
פרוייקט טובו ToWogroup@gmail.com

back home

SE תרפיית החויה הסומאטית. מירב טל דר', יהודית שפנגלט


שיטת ה- ®Somatic experiencing לטיפול ומניעת טראומה ויישומה עם ילדים

מירב טל , דר' ,מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית, מדריכה
יהודית שפנגלט, MSW, עו"ס קלינית ומטפלת משפחתית, מדריכה

אנו מתמודדים, מבוגרים כילדים, עם מצבים חזרים ונשנים של מצבי לחץ, משבר וטראומה. במיוחד בתקופה זו בארץ – חשוב שנעמוד בפני האתגר להרחיב את יכולות ההתמודדות שלנו כדי להכיל את הפחד, הכאב והאובדן שאנו חווים אך לגופנו יכולות ומנגנונים טבעיים אינסטינקטיביים העשויים לעזור לנו לשרוד ולחזור לאיזון וכמו כן לפתח את החוסן שלנו.

הרציונאל מאחורי שיטת ה- SE
(SE (Somatic Experiencing - "החוויה הסומאטית" היא שיטת טיפול טבעית של פסיכותרפיה ממוקדת גוף שפותחה ע"י ד"ר פיטר לווין, והוצגה בארץ לפני 6 שנים. השיטה מטפלת בתוצאותיה של טראומה, באופן השומר על המטופל מחוויה טראומטית חוזרת בעת הטיפול וכמו כן מאפשרת שמירה על המטפל מפני טראומטיזציה משנית. הדינאמיקה של הטראומה והתגובה האנושית אליה, הכוללות תגובות כמו עוררות יתר, דיסוציאציה וקפיאה, מתבססות על התנהגויות הישרדות
של טורף – נטרף בטבע.
שיטת ה- SE מתייחסת לטראומה כתהליך שנקטע באמצע, כשאנרגיה מגויסת ואינה יכולה להשתחרר. היא רואה את הסימפטומים של הטראומה כתוצאה של תגובה ביולוגית לאיום, שלא הושלמה.

ד"ר לוין בדק מדוע בעלי חיים בטבע, אינם מפתחים סימפטומים פוסט-טראומטיים. התברר כי מערכת העצבים שלהם, מאפשרת מעבר חלק ממצב של היערכות לקראת סכנה, דרך הפעלת אינסטינקט ההישרדות בתגובה לאיום, ע"י בריחה או מאבק Fight/Flight- ואח"כ חזרה למצב של רגיעה. במידה ופעולות ההגנה על החיים לא היו יעילות מספיק, נכנס אוטומטית המנגנון השלישי: קפיאה Freeze.
משחלפה הסכנה, החזרה לרגיעה של מערכת העצבים מתרחשת על-ידי שחרור האנרגיה האצורה במערכת העצבים והשרירים, תוך השלמת התהליך שנקטע.
אצלנו בני האדם, המעברים אינם כה חלקים.
כשנשקפת לנו סכנה, מופעל אינסטינקט ההישרדות והמערכת בוחרת באופן אוטומטי ואינסטינקטיבי באחת משלוש אפשרויות- בריחה, מאבק או קפיאה.
בזמן ההיערכות לסכנה, מופעלת המערכת העצבים הסימפטתית, המערכת נטענת באנרגיה שאמורה להיות מתועלת לפעולות ההגנה המתאימות. כאשר הבריחה או המאבק אינם מתאפשרים, נשארת אנרגיה זו לכודה בגוף. אצל בני האדם נבלמת פעולתם של מנגנוני ההישרדות, ,ואינה מאפשרת למערכת הפרה-סימפטתית להיכנס לפעולה.
מחשבות שונות, הפחד מאיבוד השליטה המתרחש בעת השחרור וערכים תרבותיים, כולם תורמים לעצירת תהליך שחרור האנרגיה.
התוצאה היא הצטברות של אנרגיה רבה, שאינה משתחררת, בתוך המערכת –"מערבולת הטראומה".

אנרגיה זו קשורה בהתפתחות סימפטומים, סינדרומים ואף יצירת מבני אישיות מסוימים ולעיתים בהחלט גם
להיווצרות תסמונת פוסט-טראומטית.
הכלים הטיפוליים של ה-SE ניתנים לשימוש כמענה טיפולי אך גם ככלים למניעה ו"תחזוקה".

הטיפול ב- SE הלכה למעשה
הטיפול נעשה על-ידי קשב והתמקדות במתרחש בגוף, דרך תחושות הגוף והתמקדות ב"תחושה המורגשת" (Felt Sense) אותה מצא יוג'ין גנדלין (בספרו "התמקדות"). זו היכולת הטבעית להקשיב פנימה לתחושות שהן על הגבול בין הגופני לרגשי והיא המאפשרת שינוי.
העבודה נעשית באיטיות , בקול שקט ומרגיע, ומכוונת ליצירת "מערבולת החלמה".
הנחייה לקרקוע, מודעות לגבולות, ושליטה במרחב, תוך התמקדות ב"תחושה המורגשת".
הזמנה לחיפוש ומציאת משאבים תוך ביסוסם בתחושות גוף יותר נעימות, בטוחות או יציבות.
עם ההקשבה לתחושות, עשויות להופיע גם התחושות הלא-נעימות שהצטברו בעקבות הטראומה מהפעלת היתר של מערכת העצבים (כמו- התכווצויות, מתח, כאבים, אי-נוחות, אי-שקט, חנק). לפיכך, הטיפול משתמש בכמה טכניקות המסייעות לשחרור ועיבוד. העיקריות שבהן:
הזמנה להרחבת שימוש במשאבים חיוביים.
הפניית מודעות ותשומת לב ללא התערבות, למקום מכווץ או כואב אף היא עשויה להביא לשחרור ספונטאני של אותו כאב, או אנרגיה תקועה.
שימוש בעיקרון ה"מטוטלת" ע"י מעבר הדרגתי של תשומת הלב בין "מערבולת הטראומה" לבין "מערבולת ההחלמה". הליך זה, ה"מטוטלת", גם הוא מאפשר שחרור של האנרגיה האצורה.
שחרור האנרגיה, הוא השלמת התהליך הטבעי ויכול לבוא לידי ביטוי ב: רעד, בכי, זרימות, נשימה עמוקה, פיהוק, צחוק ועוד.
קבלת השחרור של אנרגיה אצורה זו כטבעי וחשוב, מאפשרים - הקלה, רגיעה, העצמה, וחזרה לאיזון טוב יותר של מערכת העצבים - למצב של חוסן גמיש יותר (RESILIENCY).

טיפול בטראומה בילדים בעזרת ה- SE
בשעה שאירוע יכול להיות מפחיד או טראומתי לילד אחד, על אחר הוא לא ישפיע לרעה והוא עשוי להמשיך לתפקד מבלי להרגיש לחץ, או תגובה קיצונית אחרת. היכולת שלנו לא להגיב תגובה טראומתית תלויה בחוסן שלנו לכן ילדים, פעוטות ותינוקות הם אוכלוסיית הסיכון הגבוהה ביותר. חשוב שהורים, מורים ומטפלים ידאגו לעצמם וירגישו בטוח. אז, ורק אז כשהם חשים את עצמם ואת "המיכל" שלהם באופן בטוח, הם יכולים לטפל בילדים בצורה שתאפשר להם להתמודד עם המצב המאיים. סימנים רבים יכולים להעיד על כך שילד נמצא במצב של טראומה, כגון:
כל התנהגות מוזרה לאחר אירוע מפחיד יכולה להיות סימן (לדוגמה- התנהגות קומפולסיבית שחוזרת על עצמה). כמו כן התנהגות המביעה רצון לשליטה, התפרצויות זעם, התעוררות בבהלה, סיוטי לילה, קושי להתרכז, שכחה, פחד, צורך בהיצמדות, כאבי בטן ועוד. כולם או חלקם יכולים להיות סימנים.

התייחסות הולמת לילד שעלול להגיב תגובה טראומטית לאירוע- מניעה (מפני התפתחות תגובה כזו) וטיפול.
נסו לדבר עם הילד על האירוע. בקשו שישוחח עליו או יצייר אותו. אם הוא משחק בצורה אובססיבית - שחקו אתו.
עזרו לילד להתמקד בתחושותיו על ידי שאלת שאלות כמו "איך אתה מרגיש בגופך?" השתמשו במילים שלו בצורת שאלה ואפשרו מספיק זמן לפני שמתחילים לדבר. אם תתחיל תגובה פיזית כלשהיא- עודדו אותה. ברובד הזה של החוויה אין צורך בחשיבה רק בתחושות! ואז שינויים יתרחשו בקצב איטי יותר.
נסו לדבר בקול רגוע, עדין ואיטי. מקדו את תשומת הלב לתחושות גופניות באופן עדין ביותר.
אפשרו סביבה נעימה ובטוחה.
חפשו סימן של שחרור. זה סימן להתקדמות.
בדקו אם הילד מרוגש מידי. אם כן, נסו להסיח את דעתו על יד דיבור על צעצוע או משהו בחדר או על ידי איזו פעילות שהוא אוהב. אז הובילו את תשומת הלב למה מתרחש בגוף. אפשר להמשיך במועד אחר.
חפשו סימני עייפות. אל תלחצו, תנו לו לנוח, אולי אחר כך יהיה אפשר להמשיך ואם לא, אל דאגה, חכו ליום אחר.
איך "לפתור" תגובה טראומתית אצל ילדים

הדבר הראשון כדי לעזור לילד הוא לצאת מהעולם של חשיבה ורגש ולעבור להתמקדות ב"איך הגוף מגיב". כשהילד שם לב לשינויים ותגובות המתרחשות בגוף, הוא עוזר לשחרור של האנרגיה ולסיום תגובות שהיו חסומות. חשוב לא לנסות לפרש! שינויים עשויים להיות יעילים ביותר כשרק מבחינים מה קורה בגוף. נסו למצוא תגובות גופניות המשתחררות מגוף הילד, כמו - רעידה קלה או חזקה, ללא שליטה, או בכי. ההבעה הפיזית של מצוקה תופיע ותמשיך עד שתפסיק לבד, או לפחות עד שהוא מתחיל להיות יותר רגוע. הגידו לילד שהבכי ו/או רעד הן תגובות בריאות ונורמאליות. "יופי, תאפשר לכל הדברים המפחידים לרעוד ולצאת ממך." המפתח הוא- לא להסיח את דעתו, לא לשנות את התנוחה שלו, לא להחזיק אותו חזק מידי ולא לשבת רחוק מידי . אחרי שהוא נרגע עודד את הילד לספר על החוויה שלו. גם אתם יכולים לספר לו על חוויות שלכם, או של מישהו אחר שהייתה לו חוויה דומה.
אצל תינוקות אחת הדרכים להתחיל להניע את האנרגיה, היא להחזיק את התינוק ולנענע אותו באופן איטי ומרגיע ולראות מה עוד יתרחש.

אצל פעוטות חשוב לשמור על גבולות ושמירת סביבה כמו שהייתה לפני האירוע. אם הילד ינסה לפרוץ את הגבולות, זה יאפשר להוריו הזדמנות להראות לו שהגבולות שהיו לפני האירוע עדיין נמצאים, ואם קשה לו הוא יכול לבכות ולאפשר שחרור ואז באופן טבעי לעזור לו להירגע לאט. גם אם התהליך של שחרור האנרגיה לא הסתיים, לילדים יש יכולת טבעית לסיים את תהליך השחרור והתפקיד של הורים, מורים ואנשי טיפול הוא לאפשר הזדמנויות שבהם השחרור הזה עשוי להתרחש.
כך נעזור להם להשתמש במנגנונים הטבעיים שלהם כדי לשרוד מצבים טראומטיים, לחזור אחריהם לאיזון ולהמשיך את חייהם.

www.traumahealing.com ( Foundation for Human Enrichment) – Dr. Peter Levine
פטר לווין (1999) "להעיר את הנמר " הוד השרון : הוצאת אסטרולוג

מירב טל - חיפה merav-ad@zahav.net.il ,
ויהודית שפנגלט - באר-שבע spaunlet@zahav.net.il (מתוך אתר יחסים )http://www.yachasim.com/Index.asp?ArticleID=95&CategoryID=83&Page=1
ג'ודיתה בן דוד- זכרון, ת"א, כליל- juditta@the-art-of-breath.org