מהי 'מודעות קשובה' (מיינדפולנס) ואיך היא יכולה לעזור? Mindfulness_ in Hebrew & English?

מודעות קשובה או תשומת לב קשובה לרוב מוגדרת

כ "יכולת התבוננות בכוונה המתמקדת בהווה, רגע אחר רגע, ללא שיפוטיות" - ג'ון קבט-זין.

או "מודעות, לכאן ועכשיו, בקבלה סקרנות ופתיחות"

פירוש הדבר לפתח את היכולת לתת תשומת לב ממוקדת באופן מכוון להתנסות שלנו מרגע אחד לשני. אנו לומדים לכוון את התודעה שלנו למה שקורה במוחנו וגופנו מיום ליום בלי לשפוט את החוויה.

להיות יותר מודעים למחשבות, הרגשות והתחושות שלנו אולי לא נשמע כמו דבר מועיל באופן מובן מאליו, אך ללמוד איך לעשות זאת בדרך שמשהה ביקורת עצמית ושיפוטיות יכול להביא לתוצאות מפתיעות. אנשים רבים מעידים על מציאת כוח ואנרגיה עצמית שיכולים לעזור להם להגיע להחלטות חכמות יותר בקשר לבריאותם האישית וחייהם באופן כללי.

רובנו בדר"כ מוצאים את עצמנו 'מרחפים' במחשבות ו'נסחפים' ע"י רגשות, דאגות, לחצים, התחייבויות; ברצון שדברים יהיו אחרת מאיך שהם כרגע. זה יכול להיות חזק במיוחד כשאנו מתמודדים/ות עם כאבים, קשיים ומחלות שמהממים את הנסיונות שלנו למצא פתרון או להרגיש טוב יותר. להרגיש תקוע בדרך זו יכול לרוקן אנרגטית. מודעות קשובה יכולה לעזור לנו לעבוד ישירות עם המאבק שיש לנו לעיתים שכאלו בהתייחסות לארועי היום יום, להוריד את מידות הסבל שלנו, ובכך באמת לשפר את איכות חיינו.

מיינדפולנס הינו כלי שמאפשר לנו להיות פחות תגובתיים למתרחש, ולמצוא אפשרויות הענות גמישות וקשובות יותר. כיול מחדש של התפיסה שלנו, של המודעות ותשומת הלב, לחוויה שנמצאת, בלב מלא ובפתיחות. קבלת המצב העכשווי אינו דווקא מוביל לפאסיביות אלא למעבר מעבר לטייס האוטומאטי, לסיפורי והרגלי העבר, אל התנהגויות חדשות רעננות ומפתיעות.

What is ‘mindfulness’ and how can it help?

Mindfulness is often defined

as ‘paying attention on purpose moment by moment without judging, (Jon Kabat-Zinn), or “ Awareness, Present moment, with Acceptance Curiousity and Openess”

This means developing the ability to pay deliberate attention to our experience from moment to moment. We learn to tune in to what is going on in our mind and body day to day without judging our experience.

Becoming more aware of our thoughts, feelings and sensations may not sound like an obviously helpful thing to do, however learning to do this in a way that suspends judgement and self criticism can have surprising results. Many people report finding inner strengths and resources that help them make wiser decisions about their health and life in general.

Most of us find ourselves frequently ‘swept away’ by the current of thoughts and feelings, worries, pressures, responsibilities; wanting things to be different from how they are right now. This can be particularly powerful when we are faced with pain, difficulties and illness that confound our attempts to find a solution or to feel better. Feeling stuck in this way can be draining. Mindfulness can help us to work directly with the struggle we sometimes have in relating to life's experience and in doing so can reduce our overall suffering and really improve the quality of our life.

Mindfulness is a skill that allows us to be less reactive to what is happening in the moment, and to find more flexible and attentive response possibilities. It involves remembering to reorient our attention and awareness to current experience in a wholehearted, receptive manner.

Acceptance is not about endorsing maladaptive behavior. Rather, acceptance moves beyond the automatic pilot, beyond past habits, and precedes behavior change, at times rather surprising.

מכתב של ענת ונאיה על עבודתן המשותפת בזמן המלחמה

מכתב מרגש שקיבלנו מנדיה וענת (מנחות שלנו) על המפגשים שלהן לקראת לימוד תקשורת מקרבת בפרוייקט "אחוות הנשים המרפאות בגליל" :

"נפגשנו בפעילות משותפת של שלוש שנים ב"רשת הרב תרבותית בגליל". נדיה בת למשפחת פליטים שגורשה מציפורי, וענת בת למשפחת פליטי שואה . מצאנו שמה שמשותף לנו הינו שהמוצא המשפחתי שלנו, והמתח הרב של חיים בארץ גרמו לשתינו להאמין שיש אפשרות אחרת לחיים אנושיים ושלוים יותר בארץ, וגם בנחישות שלנו לפעולה משותפת. מצאנו בתקשורת מקרבת של ד"ר מרשל רוזנברג, את הכלי הנכון לנו ביותר ללמד בתקופה זו, ובמכתב זה נסביר למה ועד כמה הדבר חשוב לנו.

נדיה: אני מאמינה שלאנשים מגיעה הזדמנות וזכות שיתייחסו אליהם כבני אדם ולא על בסיס דת או גזע. על בסיס האמונה הזו אני פעילה כבר הרבה שנים בקבוצות של דו שיח רב תרבותי, ומאוד הייתי רוצה להמשיך לעשות את זה עם הכלי החדש שלמדתי- תקשורת מקרבת. בנוסף לכך אני מטפלת ומלמדת הילינג ורייקי.

דווקא עכשיו בתקופה קשה זו של המלחמה, אני מרגישה את הצורך להמשיך לעסוק בתחום הזה כדי להביא אנשים לידי הכרות והבנה.

בתקופה זו אני מאוד מרגישה את המתח בחיי היומיום שלי כאישה ערביה שחיה בעיר נצרת עילית שרובה מאוכלסת ביהודים, ואני חיה את הקונפליקט והמתח עם הערבים והיהודים כאחד.

על רקע הגזענות והאלימות הפיסית והמילולית שמתרחשת בחברה, והעובדה שהילדות שלי לומדות בבית ספר יהודי , שהתלמידים הערבים בו הם מיעוט מוחלט , אני רואה ומרגישה שיש לי צורך עמוק מתוך דאגה אישית לעסוק במלאכה הזו.

ענת: מילדותי הייתי חשופה למתח של הסכסוך היהודי ערבי, הגברים במשפחתי השתתפו במלחמות, נפצעו וכולנו חווינו את המתח והכאב שבמלחמה. כך שבבגרותי חיפשתי הדרך האחרת לפתרון סכסוכים, ואחרי שנים רבות של חיפוש מצאתי את הכלי של תקשורת מקרבת, ומצאתי בו תקווה וסיכוי למשהו אחר בישראל. על רקע היותי אם לבן בן 15 וחצי, שעתיד לקבל צו גיוס בקרוב, ועל רקע הפיגועים, הפגיעה באזרחי עזה, הפחד, הכעס, והאלימות שחווינו בתקופה האחרונה, הנחישות שלי לפעולה דחופה הולכת וגוברת.

אחרי כמה שנים של חיפוש פרטנר/ית ערבי/ה ללמד תקשורת מקרבת בגליל ובישראל, אני כ"כ שמחה שמצאתי את נדיה כשותפה!! שתינו אימהות, לא קל לנו למצוא את הזמן והמימון לפעילות שלנו כמנחות תקשורת מקרבת, אך בשתינו יש נחישות עצומה שאי אפשר לעצור אותה ללמד קבוצות מעורבות של יהודיות וערביות, מבוגרים ונוער, וכל מי שנוכל.

התחלנו להיפגש שתינו, כדי ללמוד ולתרגל הכלי של תקשורת מקרבת בעצמנו, ולהתכונן להנחייה משותפת של הכלי. השיחות עם ג'ודיתה בן-דוד (יו"ר טובו), עוד לפני המלחמה, נתנו לנו תמריץ ממשי- יש פרויקט אפשרי ואלי אפילו פרוייקטים... אז התגייסנו ומצאנו הזמן לפגישות ההכנה של הכלי הבסיסי להנחייה בקורס של "אחות הנשים המרפאות בגליל" GHS.

בשבילי העשייה של תקשורת מקרבת היא מענה לייאוש ולחוסר אונים. היא אקטיביזם במקום פאסיביות. התקשורת המקרבת נתנה לי אפשרות להתקרב גם אל עצמי, אל בן זוגי וילדי. בסדנאות של יהודים וערבים בהן השתתפתי, ובקורס הכשרת מנחים, למדתי להבין כמה הכלי הזה הוא הייעוד של חיי.

נדיה ואני התחלנו ללמוד יחד תקשורת מקרבת לקראת הנחייה משותפת לפני המלחמה. לאחר שהמלחמה התחילה, כמה מחברי הערבים העידו על כעס נורא מול היהודים ואחד מהם ביקש שלא אגיע לבקר בביתו כי ילדיו לא יראו זאת בעין יפה. פחדתי שגם נדיה לא תרצה להמשיך בפרויקט, אך ההפך קרה. בפגישות בכינו יחד בכאב, עשינו אמפטיה לכל הצדדים, ולא הפסקנו להתפלל להידברות אחרת כמו זו שמלמדת התקשורת המקרבת.

אנו נשמח לכל עזרה אפשרית להקמת קבוצות של ערבים/ יהודים/ קבוצות מעורבות, בהן נתרגל ונלמד תקשורת מקרבת.

אנו פונות אליכם כקהל אזרחי לעזרה ותמיכה:

העזרה לה אנו זקוקות היא מציאת המימון לכיסוי עלויות של נסיעה, זמן הוראה, ושעות לאימון והכנת המפגשים. ברצוננו להמשיך ולהיפגש, להכין מערכי הדרכה מסודרים, ללמד אותם ובעתיד להכשיר עוד מדריכים שיקימו עוד קבוצות. אם ימצא מימון נוכל לעשות עשייה חשובה זו יותר שעות בשבוע, שזו משאלתנו הגדולה. שתינו היינו רוצות להקדיש את חיינו לעבודה בתחום זה בעת זו .להערכתנו לא יקשה עלינו למצוא מסגרות שבהן נוכל ללמד אם יהיה לנו מימון לפעילות.

לצערנו מצב הפרנסה בבתים שלנו בעת זו מושפע מהמצב הפוליטי , ועלינו להתגייס לפרנסת המשפחות שלנו. אנו מבקשות דרך להתקיים בכבוד, וגם להתמסר למה שאנו מאמינות- נתינת כלי למפגש של יהודים וערבים בארץ כבני אדם ולא כאויבים. המסר שלנו הוא מסר של אימהות, של נשים, של מי שמאמינות שאפשר אחרת.

מניסיונינו אנו יודעות שאפשר אחרת ! ושהכלים הללו ממש מצויינים ולוואי שעוד יקבלו אותם."

למי שמעוניין לתרום אפשר דרך לינק הפאיי-פאל שבעמוד הראשי, או לכתוב לפרוייקט טובו towogroup@gmail.com
גם חוגי בית או תמיכה בעבודת מזכירות תהיה מאוד לעזרה

מכתב של ענת ונאדיא על עבודתן המשותפת בזמן המלחמה

מכתב מרגש שקיבלנו מנדיה וענת (מנחות שלנו) על המפגשים שלהן לקראת לימוד תקשורת מקרבת בהשראת NVC בפרוייקט "אחוות הנשים המרפאות בגליל" :

"נפגשנו בפעילות משותפת של שלוש שנים ב"רשת הרב תרבותית בגליל". נדיה בת למשפחת פליטים שגורשה מציפורי, וענת בת למשפחת פליטי שואה . מצאנו שמה שמשותף לנו הינו שהמוצא המשפחתי שלנו, והמתח הרב של חיים בארץ גרמו לשתינו להאמין שיש אפשרות אחרת לחיים אנושיים ושלוים יותר בארץ, וגם בנחישות שלנו לפעולה משותפת. מצאנו בתקשורת מקרבת של ד"ר מרשל רוזנברג, את הכלי הנכון לנו ביותר ללמד בתקופה זו, ובמכתב זה נסביר למה ועד כמה הדבר חשוב לנו.

נדיה: אני מאמינה שלאנשים מגיעה הזדמנות וזכות שיתייחסו אליהם כבני אדם ולא על בסיס דת או גזע. על בסיס האמונה הזו אני פעילה כבר הרבה שנים בקבוצות של דו שיח רב תרבותי, ומאוד הייתי רוצה להמשיך לעשות את זה עם הכלי החדש שלמדתי- תקשורת מקרבת. בנוסף לכך אני מטפלת ומלמדת הילינג ורייקי.

דווקא עכשיו בתקופה קשה זו של המלחמה, אני מרגישה את הצורך להמשיך לעסוק בתחום הזה כדי להביא אנשים לידי הכרות והבנה.

בתקופה זו אני מאוד מרגישה את המתח בחיי היומיום שלי כאישה ערביה שחיה בעיר נצרת עילית שרובה מאוכלסת ביהודים, ואני חיה את הקונפליקט והמתח עם הערבים והיהודים כאחד.

על רקע הגזענות והאלימות הפיסית והמילולית שמתרחשת בחברה, והעובדה שהילדות שלי לומדות בבית ספר יהודי , שהתלמידים הערבים בו הם מיעוט מוחלט , אני רואה ומרגישה שיש לי צורך עמוק מתוך דאגה אישית לעסוק במלאכה הזו.

ענת: מילדותי הייתי חשופה למתח של הסכסוך היהודי ערבי, הגברים במשפחתי השתתפו במלחמות, נפצעו וכולנו חווינו את המתח והכאב שבמלחמה. כך שבבגרותי חיפשתי הדרך האחרת לפתרון סכסוכים, ואחרי שנים רבות של חיפוש מצאתי את הכלי של תקשורת מקרבת, ומצאתי בו תקווה וסיכוי למשהו אחר בישראל. על רקע היותי אם לבן בן 15 וחצי, שעתיד לקבל צו גיוס בקרוב, ועל רקע הפיגועים, הפגיעה באזרחי עזה, הפחד, הכעס, והאלימות שחווינו בתקופה האחרונה, הנחישות שלי לפעולה דחופה הולכת וגוברת.

אחרי כמה שנים של חיפוש פרטנר/ית ערבי/ה ללמד תקשורת מקרבת בגליל ובישראל, אני כ"כ שמחה שמצאתי את נדיה כשותפה!! שתינו אימהות, לא קל לנו למצוא את הזמן והמימון לפעילות שלנו כמנחות תקשורת מקרבת, אך בשתינו יש נחישות עצומה שאי אפשר לעצור אותה ללמד קבוצות מעורבות של יהודיות וערביות, מבוגרים ונוער, וכל מי שנוכל.

התחלנו להיפגש שתינו, כדי ללמוד ולתרגל הכלי של תקשורת מקרבת בעצמנו, ולהתכונן להנחייה משותפת של הכלי. השיחות עם ג'ודיתה בן-דוד (יו"ר טובו), עוד לפני המלחמה, נתנו לנו תמריץ ממשי- יש פרויקט אפשרי ואלי אפילו פרוייקטים... אז התגייסנו ומצאנו הזמן לפגישות ההכנה של הכלי הבסיסי להנחייה בקורס של "אחות הנשים המרפאות בגליל" GHS.

בשבילי העשייה של תקשורת מקרבת היא מענה לייאוש ולחוסר אונים. היא אקטיביזם במקום פאסיביות. התקשורת המקרבת נתנה לי אפשרות להתקרב גם אל עצמי, אל בן זוגי וילדי. בסדנאות של יהודים וערבים בהן השתתפתי, ובקורס הכשרת מנחים, למדתי להבין כמה הכלי הזה הוא הייעוד של חיי.

נדיה ואני התחלנו ללמוד יחד תקשורת מקרבת לקראת הנחייה משותפת לפני המלחמה. לאחר שהמלחמה התחילה, כמה מחברי הערבים העידו על כעס נורא מול היהודים ואחד מהם ביקש שלא אגיע לבקר בביתו כי ילדיו לא יראו זאת בעין יפה. פחדתי שגם נדיה לא תרצה להמשיך בפרויקט, אך ההפך קרה. בפגישות בכינו יחד בכאב, עשינו אמפטיה לכל הצדדים, ולא הפסקנו להתפלל להידברות אחרת כמו זו שמלמדת התקשורת המקרבת.

אנו נשמח לכל עזרה אפשרית להקמת קבוצות של ערבים/ יהודים/ קבוצות מעורבות, בהן נתרגל ונלמד תקשורת מקרבת.

אנו פונות אליכם כקהל אזרחי לעזרה ותמיכה:

העזרה לה אנו זקוקות היא מציאת המימון לכיסוי עלויות של נסיעה, זמן הוראה, ושעות לאימון והכנת המפגשים, כל זאת במסגרת פרוייקט הGHS, "אחוות הנשים המרפאות בגליל". ברצוננו להמשיך ולהיפגש, להכין מערכי הדרכה מסודרים, ללמד אותם ובעתיד להכשיר עוד מדריכים שיקימו עוד קבוצות. אם ימצא מימון נוכל לעשות עשייה חשובה זו יותר שעות בשבוע, שזו משאלתנו הגדולה. שתינו היינו רוצות להקדיש את חיינו לעבודה בתחום זה בעת זו .להערכתנו לא יקשה עלינו למצוא מסגרות שבהן נוכל ללמד אם יהיה לנו מימון לפעילות.

לצערנו מצב הפרנסה בבתים שלנו בעת זו מושפע מהמצב הפוליטי , ועלינו להתגייס לפרנסת המשפחות שלנו. אנו מבקשות דרך להתקיים בכבוד, וגם להתמסר למה שאנו מאמינות- נתינת כלי למפגש של יהודים וערבים בארץ כבני אדם ולא כאויבים. המסר שלנו הוא מסר של אימהות, של נשים, של מי שמאמינות שאפשר אחרת.

מניסיונינו אנו יודעות שאפשר אחרת ! ושהכלים הללו ממש מצוינים והלוואי שעוד יקבלו אותם."

למי שמעוניין לתרום אפשר דרך לינק הפאיי-פאל שבעמוד הראשי, או לכתוב לפרוייקט טובו towogroup@gmail.com
גם חוגי בית או תמיכה בעבודת מזכירות תהיה מאוד לעזרה

Creating Trauma-Informed Congregations & Communities

We came across this article and thought it wise and that we would like our team to know about it... it is So Important in this time:

Creating Trauma-Informed Communities !

"Across the country (USA), there is a growing movement to create “trauma-informed” services, organizations and communities. This movement reflects an understanding that psychological trauma and toxic stress are near-universal experiences that can affect every aspect of life, and that everyone has a role to play in addressing the issue." "The good news is that you don't have to be a human service professional to make a difference"- Andy
The full article bellow written by Andy Blanch, gives a nice view over CRT's spirit and latest projects in the USA, and in it you can hear the resonance to the ToWo and the GHS work. Amen, So be it :)

Dear CRT Colleagues,

Much of our work involves people, groups and countries that have experienced violence and trauma, sometimes over extended periods of time. The consequences of violence are often profound and pervasive, affecting the ability to learn, work, and form trusting relationships. Here in the United States, rates of child abuse, domestic violence, human trafficking and other forms of interpersonal violence are shockingly high. Other particularly vulnerable groups include Veterans returning from Iraq and Afghanistan, children growing up in poverty, and communities torn apart by disaster.

The good news is that you don't have to be a human service professional to make a difference. A colleague and I wrote the following blog to encourage faith leaders and congregations to get involved in addressing the current culture of violence and its aftermath. I hope you take the time to read it, learn more about the "trauma-informed care" movement, and consider whether there is something your own faith community could do.
The blog (& live links) can also be found on the Federal government's mental health website www.MH.gov

In peace,

Andy


Creating Trauma-Informed Congregations
Apr 01, 2014
By: Andrea Blanch Ph.D., Director, Center for Religious Tolerance, and Kimberly Konkel MSW, Associate Director for Health, Center for Faith-based and Neighborhood Partnerships

Across the country, there is a growing movement to create “trauma-informed” services, organizations and communities. This movement reflects an understanding that psychological trauma and toxic stress are near-universal experiences that can affect every aspect of life, and that everyone has a role to play in addressing the issue.

According to national experts convened by SAMHSA, trauma results from events or circumstances that are experienced by an individual as harmful or life threatening and that have lasting adverse effects on mental, physical, social, emotional or spiritual well-being.

While many individuals experience traumatic events without lasting harm, trauma can place a heavy burden on individuals, families and communities. Trauma-informed supports can help.

Being trauma-informed means:

+ Realizing how trauma affects people;
+ Recognizing the signs;
+ Responding by changing practices; and
+ Resisting re-traumatization by addressing trauma and toxic stress in the lives of both staff and people served.

Many Americans find comfort and assistance from spiritual leaders and faith communities during times of grief, loss or trauma. In fact, many people turn to clergy for support before they turn to mental health professionals.
For some, religious beliefs and faith provide a source of wisdom or a narrative that can help re-establish a sense of meaning after a life-shattering event. For others, relationships formed in spiritual community are deeply supportive.

A growing body of research also documents the positive effects of prayer and spiritually-based practices like meditation, contemplation and sacred music.

For example, yoga is known to be an effective treatment for trauma-related problems; meditation and mindfulness training reduce depression and anxiety.

Clearly, faith communities have the potential to be healing.
A congregation that fully understands the impact of trauma and knows how to respond is trauma-informed.

In addition to understanding the impact of stress, a trauma-informed congregation:

+ Expects and supports recovery after adversity;
+ Has physical, social and psychological resources to help buffer and heal the negative effects of traumatic events; and
+ Is prepared to take deliberate, collective action in the face of adversity.

Here are a few ways make your congregation or community more trauma-informed:

+ Become educated about how trauma and toxic stress affect people. You may be surprised at how often trauma underlies seemingly unconnected problems.
+ Ask “What happened?” instead of “What’s wrong?” when talking with a friend in need.
+ Give people the chance to tell their stories in their own time and way. While specialized trauma treatment is sometimes needed, having someone acknowledge what happened is often enough to begin a healing process.
+ Encourage and express empathy in your family, congregation and community. Convey a message of nonviolence, love and compassion.
+ Ask faith/community leaders to support the development of a trauma-informed congregation and join the movement.

To learn more about becoming a trauma informed congregation or community, please sign up for our newsletter at HHS.gov/Partnerships or follow us on Twitter @PartnersforGood.

מתוך יולי 2009 the marker- שיתוף פעולה עכשווי

שבוע שעבריצא לי לקחת חלק בכנס של ארגון מיוחד ומעניין ששמו COHI
Circle of Health International
מפגש של נשים מיילדות מכל הארץ מדתות שונות וצבעים שונים
שחברו יחד בשל הזכות להיוולד
:-)
והכמיהה שלהן להביא את האפשרות של לידה בריאה
לאם ולתינוק לכל הקהילות והעמים.
נשים נשים נשים,
אנרגיה אדמתית נטועה
בתוך בית שגם הוא עגול...

אמנם איני מיילדת וגם לא דולה
אך כבר שנים שבתוך הקליניקה אני מלווה נשים בהריון בטיפול
מיילדות בית דולות ויועצות הנקה בהדרכה
לגבי הקשר אם-עובר, והיכולת לפורר טראומות עבר
שלעיתים מפריעות להתפתחות תקינה של הריון, ללידה
ו/או לקשר בין האם והתינוק/ת.

מה הביא אותי לכאן?
לא לגמרי ברור, ואם זאת ממש משמח ומספק מאוד.
הרבה בוודאי לא בשל החלטותי אני, אלא מתוך השתלשלות הארועים,
והנשים שהגיעו לטיפול או הדרכה.. שלימדו וקישרו אותי..
חלק מתוך התעסקות של שנים בנושא הנשימה ושימושה בטיפול
ואיך עבור כולנו הלידה חובה בתוכה אינפורמציה יחודית לגבי התפתחותינו
כבוגרים, באמונות שלנו על יכולותינו ובהתנהגותינו-
והנשימה כנושאת בתוכה את טביעת הנשמה שלנו מאז..
חלק מתוך העולמות של הפסיכותרפיה והפסיכולוגיה הפרי-נאטאלית,
סדנאות בנושא קשרי אם-בת שיצרנו בגליל,
וחלק נכבד בשנים האחרונות עם ההעמקה בנושא הטראומה
והיכולת לרפא טראומה בשיטת הסומאטיק אקספיריינסינג (SE).

SE -שיטה אלגנטית פשוטה ומעמיקה
שאותה גם הבאנו לנשות אפריקה בפרוייקט טובו
שיטה שעובדת מעבר להבדלי תרבות ושפה
כי היא מבוססת על המשותף לכל בני האנוש
הגוף ומערכותיו, תחושות, מודעות של כאן ועכשיו, ומערכת העצבים,
באותו אופן שהלידה גם היא חוצה גבולות ותרבויות.

כעשרים נשים חברו יחד להביא את הטכניקה הזו
אל עולם המיילדות
ובמיוחד אל הקבוצה הזו שעושה עבודה יפה כל כך
עם נשים באפריקה, עם פליטות בישראל, בשילוב עם פלסטינאיות,
ועוד מפגשים נדירים באזורים פחות מטופלים.

היה מרתק ומרגש לראות איך הן שתו את המבוא של היומיים
חוו את האפשרות הגלומה בקשר בין המקצועות
והבינו את היכולת לעבודתן להתרם מהשימוש במודעות לכלי ה SE.

אז תודה למינדי מ"עגולה" שהביאה את זה לידי מימוש

לשתי המיילדות מטנזאניה שביקשו ללמוד ויביאו הכלים לחברותיהן שם
ותודה לעוד מפגש עם הסולידאריות הנשית העסיסית.

ג'ודיתה -קישור ל דה-מרקר

מאמרים|articles

Talking Out Walking On - the Spiritual Emancipation of Rural South African Women

By Hadass S. Ben-Ari

From: Fallopian Falafel – אשת חיל Zine, Issue 4, Spring 2008

In Israel and many other Western countries, International Women’s Day is celebrated through a wide array of social events, music and film festivals, unearthing marvelous artistic creations by women and praising their talents.

However, there are many areas in the world where the emancipation of women is lagging. In South Africa, as democratization is slowly taking over the big cities, the rural areas have been left behind. Rural South African society has made it virtually impossible for the women, who experience traumatic incidents on a regular basis, to show their hidden strengths and talents, artistic or otherwise.

This is how the ‘Talking Out Walking On’ project has come about. Led by Juditta Ben David,

a 47-year-old, single Israeli woman, this project focuses on the emancipation and the spiritual healing of women using the technique of trauma therapy through film.

Having studied psychology, psychotherapy, yoga, Buddhist meditation and trauma therapy, and having traveled to places where women are not included in society and where antiquated concepts about the role of women persist, Ben David notes that rural women in South Africa are not being taken care of, and have not been educated for many years. The difference between that society and Israeli society is so staggering, says Ben David, that when you’re in rural South Africa, “It’s like going back in time.”

Trauma therapy is seen as essential for these rural women who are exposed to so much poverty, disease, war, violence, rape, illiteracy, the widespread epidemic of HIV/AIDS, experiencing much death, a loss, misunderstanding and not enough education. The ToWo project gives these women a chance to document their lives, experiences and old traumas in order to heal and move past them.

“The project is about talking out,” explains Ben David. “Being able to talk out in such a way that will allow to walk on, rather than talking out and being used for media coverage, or talking out and being victimized again.”

Ben David claims that media can be used constructively, but it can also destroy when women are being victimized. A video camera can focus on dramatic images, helplessness and weakness, as we see on TV, but it doesn’t help the women. The project, therefore, uses video cameras as a response to that victimization in a constructive, therapeutic manner – using film media from a subjective story-telling point-of-view, for the benefit of the women.

“It’s talking out in order to attain resiliency, self-esteem, to reach the healing aspect of ourselves.” Ben David further says that the women also view it as a sort of a play when it’s in front of a camera, so it brightens up the subject.

The overuse of shock images which create the victimization we see on TV is a portion of reality. By getting the women to contribute their own reality to the media from their point-of-view, and use it for their own benefit, the women have a chance at artistic expression and spiritual emancipation.

“It’s also to inform them about the media and bring up more question marks into this system – how can you become proactive in that? So getting the women to play with that can make them think about ‘what can you do with a camera? How can you color it one way? How can you color it a different way?’ And once they’re playing with that, they’re also playing a little bit with their life story, and they can say ‘Ah wait! I can move and think about myself in a different way, from a different point-of-view, differently than how I was thinking about myself until now.’ Story-telling can be very healing, because it makes the woman see that she has something to say and somebody wants to listen to her.”

In addition, by using a camera and experimenting with it for themselves, these women also have the chance to get acquainted with the technical developments of the 21st century, thus bridging the gap between their society and Western societies.

“For them it’s very important because if you want them to move and initiate their lives in a modern context, they need to understand these things.”

One of the major traumas dealt with revolves around rape and the HIV/AIDS epidemic. The misunderstanding and lack of education about HIV/AIDS serve to propagate misconceptions about it and spread the epidemic itself. It is closely related to rape since there is a belief system that if you have the virus and you have sex with a virgin, you will be healed.

Ben David claims that every 29 seconds, a woman is raped in South Africa, including young girls. The emancipation of women through education, she says, can help repair this social crisis.

“One of the results of research shows that when women are more educated, it doesn’t matter in what, when the education of women rises, there is less prevalence of HIV/AIDS.”

The ToWo project, therefore, also focuses on teaching women the technical skills of filming and story-telling, and by the end of the week, the women watch the videos in a group and analyze them. They are taught observation skills and active listening by digging deeper into what they see and hear, by analyzing the words used in the film, the tone, the body language, and looking beyond what is seen on the surface. Learning these skills, they become more educated, and at the same time, they can ‘walk on’ past their old traumas.

Although Ben David is faced with the enormous amount of pain these women have to deal with, she looks at her experience in a positive light, claiming that these overwhelming sights soften her to the reality of the situation and provide her with encouragement.

“One of the ways of dealing with it is: this is what keeps you motivated. You want to give.”

In fact, she is hoping to extend this project to some societies in Israel, including the Ethiopian community and maybe also the Palestinian community, since the reaction in South Africa has been so positive. Ben David says that even the men of the Zulu royal family and the Inkozi seemed more inviting and told them to come more often.

The reactions of the women themselves have also shown that the project is bearing fruit.

“A woman came up to us and told us ‘You know, I was very miserable before, and I was depressed, and somehow during the week, I really feel like I have something in my hands, and you gave me a feeling that I can actually do something, that I can master something, in such a way that maybe I can also do it in other places’.”

ezine המאמר לקוח מתוך

http://www.fallopianfalafel.com

ג'ודיתה בן -דוד, Juditta@the-art-of-breath.org

פרוייקט טובו ToWogroup@gmail.com

back home

SE תרפיית החויה הסומאטית. מירב טל דר', יהודית שפנגלט

שיטת ה- ®Somatic experiencing לטיפול ומניעת טראומה ויישומה עם ילדים

מירב טל , דר' ,מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית, מדריכה

יהודית שפנגלט, MSW, עו"ס קלינית ומטפלת משפחתית, מדריכה

אנו מתמודדים, מבוגרים כילדים, עם מצבים חזרים ונשנים של מצבי לחץ, משבר וטראומה. במיוחד בתקופה זו בארץ – חשוב שנעמוד בפני האתגר להרחיב את יכולות ההתמודדות שלנו כדי להכיל את הפחד, הכאב והאובדן שאנו חווים אך לגופנו יכולות ומנגנונים טבעיים אינסטינקטיביים העשויים לעזור לנו לשרוד ולחזור לאיזון וכמו כן לפתח את החוסן שלנו.

הרציונאל מאחורי שיטת ה- SE
(SE (Somatic Experiencing - "החוויה הסומאטית" היא שיטת טיפול טבעית של פסיכותרפיה ממוקדת גוף שפותחה ע"י ד"ר פיטר לווין, והוצגה בארץ לפני 6 שנים. השיטה מטפלת בתוצאותיה של טראומה, באופן השומר על המטופל מחוויה טראומטית חוזרת בעת הטיפול וכמו כן מאפשרת שמירה על המטפל מפני טראומטיזציה משנית. הדינאמיקה של הטראומה והתגובה האנושית אליה, הכוללות תגובות כמו עוררות יתר, דיסוציאציה וקפיאה, מתבססות על התנהגויות הישרדות

של טורף – נטרף בטבע.
שיטת ה- SE מתייחסת לטראומה כתהליך שנקטע באמצע, כשאנרגיה מגויסת ואינה יכולה להשתחרר. היא רואה את הסימפטומים של הטראומה כתוצאה של תגובה ביולוגית לאיום, שלא הושלמה.

ד"ר לוין בדק מדוע בעלי חיים בטבע, אינם מפתחים סימפטומים פוסט-טראומטיים. התברר כי מערכת העצבים שלהם, מאפשרת מעבר חלק ממצב של היערכות לקראת סכנה, דרך הפעלת אינסטינקט ההישרדות בתגובה לאיום, ע"י בריחה או מאבק Fight/Flight- ואח"כ חזרה למצב של רגיעה. במידה ופעולות ההגנה על החיים לא היו יעילות מספיק, נכנס אוטומטית המנגנון השלישי: קפיאה Freeze.

משחלפה הסכנה, החזרה לרגיעה של מערכת העצבים מתרחשת על-ידי שחרור האנרגיה האצורה במערכת העצבים והשרירים, תוך השלמת התהליך שנקטע.
אצלנו בני האדם, המעברים אינם כה חלקים.
כשנשקפת לנו סכנה, מופעל אינסטינקט ההישרדות והמערכת בוחרת באופן אוטומטי ואינסטינקטיבי באחת משלוש אפשרויות- בריחה, מאבק או קפיאה.
בזמן ההיערכות לסכנה, מופעלת המערכת העצבים הסימפטתית, המערכת נטענת באנרגיה שאמורה להיות מתועלת לפעולות ההגנה המתאימות. כאשר הבריחה או המאבק אינם מתאפשרים, נשארת אנרגיה זו לכודה בגוף. אצל בני האדם נבלמת פעולתם של מנגנוני ההישרדות, ,ואינה מאפשרת למערכת הפרה-סימפטתית להיכנס לפעולה.
מחשבות שונות, הפחד מאיבוד השליטה המתרחש בעת השחרור וערכים תרבותיים, כולם תורמים לעצירת תהליך שחרור האנרגיה.
התוצאה היא הצטברות של אנרגיה רבה, שאינה משתחררת, בתוך המערכת –"מערבולת הטראומה".

אנרגיה זו קשורה בהתפתחות סימפטומים, סינדרומים ואף יצירת מבני אישיות מסוימים ולעיתים בהחלט גם

להיווצרות תסמונת פוסט-טראומטית.
הכלים הטיפוליים של ה-SE ניתנים לשימוש כמענה טיפולי אך גם ככלים למניעה ו"תחזוקה".

הטיפול ב- SE הלכה למעשה
הטיפול נעשה על-ידי קשב והתמקדות במתרחש בגוף, דרך תחושות הגוף והתמקדות ב"תחושה המורגשת" (Felt Sense) אותה מצא יוג'ין גנדלין (בספרו "התמקדות"). זו היכולת הטבעית להקשיב פנימה לתחושות שהן על הגבול בין הגופני לרגשי והיא המאפשרת שינוי.
העבודה נעשית באיטיות , בקול שקט ומרגיע, ומכוונת ליצירת "מערבולת החלמה".
הנחייה לקרקוע, מודעות לגבולות, ושליטה במרחב, תוך התמקדות ב"תחושה המורגשת".
הזמנה לחיפוש ומציאת משאבים תוך ביסוסם בתחושות גוף יותר נעימות, בטוחות או יציבות.
עם ההקשבה לתחושות, עשויות להופיע גם התחושות הלא-נעימות שהצטברו בעקבות הטראומה מהפעלת היתר של מערכת העצבים (כמו- התכווצויות, מתח, כאבים, אי-נוחות, אי-שקט, חנק). לפיכך, הטיפול משתמש בכמה טכניקות המסייעות לשחרור ועיבוד. העיקריות שבהן:
הזמנה להרחבת שימוש במשאבים חיוביים.
הפניית מודעות ותשומת לב ללא התערבות, למקום מכווץ או כואב אף היא עשויה להביא לשחרור ספונטאני של אותו כאב, או אנרגיה תקועה.
שימוש בעיקרון ה"מטוטלת" ע"י מעבר הדרגתי של תשומת הלב בין "מערבולת הטראומה" לבין "מערבולת ההחלמה". הליך זה, ה"מטוטלת", גם הוא מאפשר שחרור של האנרגיה האצורה.
שחרור האנרגיה, הוא השלמת התהליך הטבעי ויכול לבוא לידי ביטוי ב: רעד, בכי, זרימות, נשימה עמוקה, פיהוק, צחוק ועוד.
קבלת השחרור של אנרגיה אצורה זו כטבעי וחשוב, מאפשרים - הקלה, רגיעה, העצמה, וחזרה לאיזון טוב יותר של מערכת העצבים - למצב של חוסן גמיש יותר (RESILIENCY).

טיפול בטראומה בילדים בעזרת ה- SE
בשעה שאירוע יכול להיות מפחיד או טראומתי לילד אחד, על אחר הוא לא ישפיע לרעה והוא עשוי להמשיך לתפקד מבלי להרגיש לחץ, או תגובה קיצונית אחרת. היכולת שלנו לא להגיב תגובה טראומתית תלויה בחוסן שלנו לכן ילדים, פעוטות ותינוקות הם אוכלוסיית הסיכון הגבוהה ביותר. חשוב שהורים, מורים ומטפלים ידאגו לעצמם וירגישו בטוח. אז, ורק אז כשהם חשים את עצמם ואת "המיכל" שלהם באופן בטוח, הם יכולים לטפל בילדים בצורה שתאפשר להם להתמודד עם המצב המאיים. סימנים רבים יכולים להעיד על כך שילד נמצא במצב של טראומה, כגון:
כל התנהגות מוזרה לאחר אירוע מפחיד יכולה להיות סימן (לדוגמה- התנהגות קומפולסיבית שחוזרת על עצמה). כמו כן התנהגות המביעה רצון לשליטה, התפרצויות זעם, התעוררות בבהלה, סיוטי לילה, קושי להתרכז, שכחה, פחד, צורך בהיצמדות, כאבי בטן ועוד. כולם או חלקם יכולים להיות סימנים.

התייחסות הולמת לילד שעלול להגיב תגובה טראומטית לאירוע- מניעה (מפני התפתחות תגובה כזו) וטיפול.
נסו לדבר עם הילד על האירוע. בקשו שישוחח עליו או יצייר אותו. אם הוא משחק בצורה אובססיבית - שחקו אתו.
עזרו לילד להתמקד בתחושותיו על ידי שאלת שאלות כמו "איך אתה מרגיש בגופך?" השתמשו במילים שלו בצורת שאלה ואפשרו מספיק זמן לפני שמתחילים לדבר. אם תתחיל תגובה פיזית כלשהיא- עודדו אותה. ברובד הזה של החוויה אין צורך בחשיבה רק בתחושות! ואז שינויים יתרחשו בקצב איטי יותר.
נסו לדבר בקול רגוע, עדין ואיטי. מקדו את תשומת הלב לתחושות גופניות באופן עדין ביותר.
אפשרו סביבה נעימה ובטוחה.
חפשו סימן של שחרור. זה סימן להתקדמות.
בדקו אם הילד מרוגש מידי. אם כן, נסו להסיח את דעתו על יד דיבור על צעצוע או משהו בחדר או על ידי איזו פעילות שהוא אוהב. אז הובילו את תשומת הלב למה מתרחש בגוף. אפשר להמשיך במועד אחר.
חפשו סימני עייפות. אל תלחצו, תנו לו לנוח, אולי אחר כך יהיה אפשר להמשיך ואם לא, אל דאגה, חכו ליום אחר.

איך "לפתור" תגובה טראומתית אצל ילדים

הדבר הראשון כדי לעזור לילד הוא לצאת מהעולם של חשיבה ורגש ולעבור להתמקדות ב"איך הגוף מגיב". כשהילד שם לב לשינויים ותגובות המתרחשות בגוף, הוא עוזר לשחרור של האנרגיה ולסיום תגובות שהיו חסומות. חשוב לא לנסות לפרש! שינויים עשויים להיות יעילים ביותר כשרק מבחינים מה קורה בגוף. נסו למצוא תגובות גופניות המשתחררות מגוף הילד, כמו - רעידה קלה או חזקה, ללא שליטה, או בכי. ההבעה הפיזית של מצוקה תופיע ותמשיך עד שתפסיק לבד, או לפחות עד שהוא מתחיל להיות יותר רגוע. הגידו לילד שהבכי ו/או רעד הן תגובות בריאות ונורמאליות. "יופי, תאפשר לכל הדברים המפחידים לרעוד ולצאת ממך." המפתח הוא- לא להסיח את דעתו, לא לשנות את התנוחה שלו, לא להחזיק אותו חזק מידי ולא לשבת רחוק מידי . אחרי שהוא נרגע עודד את הילד לספר על החוויה שלו. גם אתם יכולים לספר לו על חוויות שלכם, או של מישהו אחר שהייתה לו חוויה דומה.
אצל תינוקות אחת הדרכים להתחיל להניע את האנרגיה, היא להחזיק את התינוק ולנענע אותו באופן איטי ומרגיע ולראות מה עוד יתרחש.

אצל פעוטות חשוב לשמור על גבולות ושמירת סביבה כמו שהייתה לפני האירוע. אם הילד ינסה לפרוץ את הגבולות, זה יאפשר להוריו הזדמנות להראות לו שהגבולות שהיו לפני האירוע עדיין נמצאים, ואם קשה לו הוא יכול לבכות ולאפשר שחרור ואז באופן טבעי לעזור לו להירגע לאט. גם אם התהליך של שחרור האנרגיה לא הסתיים, לילדים יש יכולת טבעית לסיים את תהליך השחרור והתפקיד של הורים, מורים ואנשי טיפול הוא לאפשר הזדמנויות שבהם השחרור הזה עשוי להתרחש.

כך נעזור להם להשתמש במנגנונים הטבעיים שלהם כדי לשרוד מצבים טראומטיים, לחזור אחריהם לאיזון ולהמשיך את חייהם.

www.traumahealing.com ( Foundation for Human Enrichment) – Dr. Peter Levine

פטר לווין (1999) "להעיר את הנמר " הוד השרון : הוצאת אסטרולוג

מירב טל - חיפה merav-ad@zahav.net.il ,

ויהודית שפנגלט - באר-שבע spaunlet@zahav.net.il (מתוך אתר יחסים )http://www.yachasim.com/Index.asp?ArticleID=95&CategoryID=83&Page=1

ג'ודיתה בן דוד- זכרון, ת"א, כליל- juditta@the-art-of-breath.org